יֵשׁ עֲנָנִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם
יֵשׁ עֲנָנִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם,
אֲבָל הַכֹּל עוֹלֶה בָּאֵשׁ.
קָנֶה וָסוּף כּוֹרְעִים בָּרוּחַ.
הַיַּעַר אִצְטַדְיוֹן גּוֹעֵשׁ.
עָגוּר חוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם.
גַלְגַּל הָרַעַם שׁוּב רוֹעֵשׁ.
רַק הַיָּרֵחַ נָע בְּלִי כֹּחַ
וְנָד חִוֵּר בְּמִלּוּאוֹ, אַךְ
יָרֵא לָשׁוּט רַךְ פַּעֲמַיִם.
תוֹהֶה כֵּיצַד וְאֵיךְ וּמַה אִם
לָעַד יְהֵא כָּפוּל, חוֹשֵׁשׁ
מִכָּל רִשְׁרוּשׁ, צְלָלִית שֶׁל אוֹחַ.
שוֹלֵף קִמְעָא טָפְרֵי קַרְנַיִם,
אַךְ אוּד הָאוֹר כְּבָר הִתְיָאֵשׁ.
שְנֵי כּוֹכָבִים פָּקְחוּ עֵינַיִם.
גַם הָאֲגַם פָּחוֹת רוֹגֵשׁ.
כְבָר נָח כְּמוֹ בִּצָּה, סָרוּחַ.
לֹא מְנַדְנֵד אֶת הַמָּתְנַיִם.
אַךְ מִי עוֹלֶה מִתְּהוֹם הַתֹּהוּ
עֲגֹל פָּנִים, חִוֵּר כָּמוֹהוּ
ומְלַגְלֵג, סוֹנֵט, עַז מֵצַח,
לָעַד, לָעַד, רוֹדֵף לַנֶּצַח
שוּב הַכָּפִיל, וּלְבוֹאוֹ הוּא
צָמֵא לַשַּׁחַר - וְלִשְׁכֹּחַ.
(הסבר קטן: הירח הזה אותו אנו פוגשים תחילה בשקיעה חושש מהחושך... ובמיוחד לא אוהב את הבבואה שלו הנשקפת באגם. חשבתי לעצמי, לרוב תואר הירח כמין סמיילי חייכן, ירח של תום ושלווה, או של אוהבים וכו'. אמרתי לעצמי, אם עושים 'האנשה' מדוע לא להעניק לירח יותר רגשות... ולא על פי האופטימיזם השטחי של תקופתנו, דווקא רגשות יותר אמיתיים, חוסר ביטחון, חוסר אהבה עצמית, חשש כמעט מכל דבר ומהחושך. ירח שמפחד מהחושך... כך האמצעי האמנותי של הפרסוניפיקציה מתרחב מאוד. לתשומת לב כל המשוררים הצעירים המתעתדים ללמוד את 'המקצוע'... אם נשארו עוד כאלה... ויש מה ללמוד... לא רק דימוי ומטאפורה. יש מאות אמצעים אמנותיים, אם לא אלפי...)
נכתב על ידי
trubadur, גבר בן 66 מחולון, בתאריך 06/02/2016
(סיפור זה נצפה 7,502 פעמים)
