נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • תוקנה הבעיה עם המיילים לתמיכה - גלישה מהנה!
לילה טוב !
12 דצמ | 01:13
אורח [ התחבר/י ]
53 מחוברים
0 בחדר השיחה 
35 גברים, 18 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
מסיבת הקפה הדימיונית
יש לי בראש מסיבת-קפה דמיונית, לא עם הכובען המטורף, אלא עם אותם האנשים,  שהכי הייתי רוצה לבלות ערב ביחד על כוס קפה, עוגות ושאר חטאים. אלא, שהאנשים האלה לא אמיתיים. אמנם, לכאורה יש לי שני חברי ילדות בערך, שנפגשים פעם בחמש, או עשר שנים, בדרך כלל ביוזמתם, אך היות ואין אחרים, במסיבת הקפה הדימיונית שלי ישנם שני סופרים ומספר אחד: אלו כלל לא הסופרים שאני מעריץ בגלל היצירות שלהם. בשום פנים ואופן, לא הייתי רוצה לשבת מול עיניו הקרות של ג'ימס ג'ויס, הסופר הנערץ עלי, שהביא את הפרוזה למקום הכי קיצוני, סטייל גאודי בארכיטקטורה, שבה איני מבין כמעט דבר. גם את ברנרד מלמוד, הסופר האהוב עלי, המתמחה בסיפורים הקצרים שלו בשלומיאלים ובשלימזלים (השלומיאל הוא זה השופך את המרק החם על השלימזל. זה ההבדל ביניהם) וברומנים הארוכים ב-late bloomers, אלו הפורחים במאוחר. שמתחילים כמעט הכי נמוך שיש ולבסוף מצליחים לנסוק, אך עם כתף פצועה. הצלחתם היא תמיד רק חצי הצלחה, אך חווקים רבים רבים בסולם מעל נקודת הפתיחה. מלמוד האמין באנשים. יש לו דידקטיות סמויה. אמונה באדם. זה מה שהרס קצת את האמנות שלו, למרות העבודה הקשה, שש שעות כל יום, וארבע טיוטות לכל ספר. הגשה מושלמת. ובכל זאת לאמן אסור להעביר מסרים אפילו בתת-מודע. זה פוגע באמנות הטהורה, שאין בה מסר, רק 'הזרה', דה-אוטומטיזציה, תחושת הדברים מחדש... במידה והיא טובה. אבל, לא הייתי רוצה לבלות עם מלמוד ערב שלם על כוס קפה, עוגות ובורקאס. לא ולא. הוא לא נכלל במסיבת-הקפה שלי למרות אהבתי אליו. גם רילקה לא. ולא קיטס. ולא איבסן ורבים רבים אחרים.
אז מי כן ולמה?
אני אוהב את פלובר. לא את היצירות שלו. את הבנאדם עצמו. את המכתבים הנפלאים. אם הייתי יודע צרפתית הייתי קונה את כל ה-4000. מזל שבעברית יצא אוסף מכתבים חלקי ביותר, אך נפלא. המתבודד מקרואסה. ריצ'ארד בירד של הספרות הצרפתית. גובה מטר שמונים ומשהו, שבתקופה ההיא נחשב כמעט ענק. כתפיים רחבות. איך אמר על עצמו, יש לי כתפיים של סוור, אבל רגישות של... של... שכחתי. אולי אשה קפריזית. אולי משהו אחר. הזיכרון שלי על הפנים. קול כמו חצוצרה. תמימות והתלהבות. החבר הכי טוב שיש. נלחם למען החברים שלו. מאמין בהם ולא חש כלל לפעמים את הציניות שלהם מאחורי גבו, כמו האחים גונקור. מרבית השנה מתבודד בקרואסה. כמעט לא רואה אור יום. כותב בלילה. קם בצהריים. נזיר ספרות אמיתי. כל משפט צועק בקול רם וחושב על הסדר הנכון של המלים. חובב סגנון כפייתי. וכל המאמץ הנורא הזה בשביל ספרים ש... איך אפשר לומר... לא תופסים ברגע הראשון. כאילו האבק נח עליהם בצאתם מבית הדפוס. עם הזמן והסבלנות אתה מגלה בהם ייחוד, אך האינטואיציה הראשונית בדרך כלל היא הנכונה. הקדים את זמנו וכל הבולשיט הזה... אבל אין לו יצירת מופת, עם כל הכבוד לבובארי.
אז אני אוהב אותו, לא בגלל האמנות שלו, אלא בגלל המהות שלו. הוא עצמו. החיים שלו. וההקדשה לספרות. גם אני חי כך, אם כי אני עצלן בלי שום הרגלי עבודה, שרק עף בתקופות השראה. פעם כתבתי ביום אחד שעבר לי כמו חמש דקות 280 שורות והכול עם משקל וחריזה.
אולי אני אוהב את התמימים הנלהבים.
גם בלזק היה כזה. בלזק עם האמא הקרה והקשה. עם האהובות המבוגרות ממנו בשנים לא מעטות כתחליף אם. בלזק הנלהב, חובב העתיקות, בלי שום יכולת לדעת מה מזויף ומה לא. בלזק עם מוט ההליכה המפואר עם ראש הזהב, אריה או משהו, שכל פריז דיברה עליו. בלזק התפרן החומק מנושים, מחליף כתובות ולסוכנת הבית הנאמנה מורה את הסיסמה לחברים הקרובים. סיסמת הכניסה. ההתכתבות הארוכה עם הרוזנת הפולניה. אהובת המכתבים. והסוף העצוב. עד שהתחתן סוף סוף. עד שהתגברו על כל הבירוקראטיה הצארית של הימים ההם, עד שהגיעו לבית שהכין לה ושמילא אותו ברהיטים ו'עתיקות' לכבודה... והנה סוכן הבית לקה בטרוף הדעת באותו יום ממש והתאבד. הדלת נעולה. ועד שמסדרים את העניין בלזק פתאום חולה במיימת, המחלה שסבתא שלי חיה איתה כמה וכמה שנים עם הרפואה המודרנית, אך הוא התמלא מים ומת בייסורים תוך מספר חודשים. בלזק המסכן. להתחתן עם אהבת חייך ואחר כך הדלת הנעולה והסוף הזה. בלזק התמים. רק מי שיקרא את הביוגרפיות של אנרי טרויה על שני האנשים האלה יבין את אהבתי אליהם... ולא אל יצירותיהם.
הם חברי הכבוד במסיבת-הקפה הדימיונית שלי.
והאחרון בינתיים... הוא ג'ימס הריוט. תבינו... קבעתי את השלושה האלה כבר לפני שנים רבות. הייתי בטוח, שעם השנים והביוגרפיות החביבות עלי, תלך מסיבת הקפה ותגדל עד אפילו לעשרות, אך זה לא קרה. נשארו רק אותם שלושה. רק איתם הייתי רוצה לשבת ולשתות קפה ולזלול כמה דברים טובים, אם כי... משה שבטוח... שפלובר עם קול החצוצרה היה די משתלט על הארוע ולא נותן כמעט לאף אחד לדבר. אך לא היה אפילו אדם אחד שהכיר את האיש הזה ולא יכול היה מייד לא לאהוב אותו.
חבר הכבוד השלישי הוא המספר ולא הסופר, ג'ימס הריוט, אלף וייט בשמו אמיתי, הוטרינר המפורסם והאוהב בכל העולם. הייתי בדארוביי, ששמה האמיתי הוא טירסק. נהגתי ברכב השכור באותם כבישים הרריים, או בעצם גבעתיים, שהריוט תיאר בספריו ודי התאכזבתי. לא היה בהם שום דבר בלתי רגיל. אלא שהריוט אהב ממש ממש את הנוף הזה. אהב את עבודתו הקשה כל כך. אהב את החיים, לא כמו שכל המזויפים מצהירים בימינו בפסטיבל המסיכות הנצחי הזה של בגדי המלך החדשים... הוא אהב את החיים באופן טבעי ואמיתי. כל אדם שאוהב את החיים כמו ג'ימס הריוט, אני מסיר לפניו את הכובע.
הוא מתאר איך בין עוד משימה קשה באיזו חוה מבודדת לעוד המלטה מסובכת של כבשה, או חזירה, או פרה, או טיפול באיזו חיית מחמד, או סוס... הוא פשוט היה לוקח פסק זמן של כמה דקות. שוכב לו אפרקדן בעשב ההררי. נושם את האויר והעולם. מסתכל על השמיים... ואז חוזר לעבודתו הקשה.
ג'ימס הריוט. לכל מי שמכיר את הסיפורים הנפלאים שלו על החוואים הקשוחים האלה של המאה שעברה, על חיות המשק וחיות המחמד, לא יכול שלא לאהוב את ג'ימס הריוט. אדם שהתחיל לכתוב רק בגיל חמישים, אם כי תמיד דיבר על כך, עד שאשתו העירה, שוטרינרים בני חמישים כבר לא כותבים ספרים. ורק אז התחיל לכתוב. ונדחה על ידי כל הוצאות הספרים. גם באמריקה. עד שאשה חכמה של מוציא לאור שדחה אותו, התאהבה בסיפורים ולחצה על בעלה לקבל אותם והם מצידם לחצו על הריוט לכתוב כמה סיפורים על היחסים בינו לבין אשתו, המכונה בסיפורים הלן.
אלו השלושה.
זו מסיבת-הקפה הדימיונית שלי.
אני מתאר לעצמי איך זה היה יכול להיות. פלובר עומד כל הזמן ומדבר בלי סוף בקול הרועש שלו. הריוט יושב ושותק כל הזמן עם חצי חיוך והאזנה מוחלטת לעולם שפחות מוכר לו. בלזק גם מתלהב ומנסה להיכנס לדבריו של פלובר ובקושי מצליח ואני...
אבל רגע, מה אני בכלל עושה שם.
זה מוזר.
עם עצמי לא הייתי מוכן, בשום פנים ואופן, לשתות קפה...
- - - אז בלעדי.
רק להיות מעין משקיף סמוי מלמעלה... או מהצד. לראות את השלושה האלה כמו בסרט תלת מימדי. כמו שיהיו סרטים עוד אלף שנה. שאתה יושב כאילו בתוכם וחווה אפילו ריחות קלושים ממרחקים וטעמים אמיתיים.
רק לראות אותם, את השלושה האלה. לא להיות נוכח באמת.
האם מישהו יכול להבין זאת...
אני בקושי מבין.
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 66 מחולון, בתאריך 05/12/2014
(סיפור זה נצפה 7,128 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014