מישהו אמר, שהחיים מתחילים כשדרה רחבה ומוצפת אור. הכול עוד פתוח. חופש לבחור בכל כיוון. העצים רעננים ומרשרשים. הירוק אומר אביב. המולה מלאה חיוניות ושמחה. ואז החיים הולכים ונסגרים. הכוכבים נעשים עמומים יותר, או נעלמים לגמרי בשמי העיר. העומס הסיזיפי הולך וגובר. השאיפות נחנקות. והעונש הנורא הזה, ששמו עבודה, דבר שנוא לחלוטין על ידי מרבית האנשים, וכל הלחימה הבלתי פוסקת בכסף וההישרדות, אוי, אוי, אוי, כמה זה רחוק מחלומות הנעורים התמימים, כשהיינו עוד בטוחים, שצפוי לנו עתיד גדול ומיוחד. אושר גדול. אשה נפלאה ואוהבת, שתחבק אותנו. משפחה עולזת וחמה. והגשמה עצמית.
לא דובים ולא זבובים.
יש אנשים רבים, שיש להם ילדות קשה במיוחד. בשנותי הארוכות ברשת שמעתי לא מעט סיפורים מנשים. על אם מכה עם נעל, שאומרת לילדה נכה, חבל שנשארת בחיים. על ילדים שהפכו לשעירים לעזאזל וכל הזמן פמפמו להם, עד כמה הם המטומטמים במשפחה. וכן הלאה. וכן הלאה. בהפוך על הפוך, קל יותר לאנשים כאלה, שהתקשחו בילדותם, לעבור מהאפור אל השחור של עולם המבוגרים. הם הפכו ללוחמים קשוחים, כמו שאומרים, מה שלא הורג אותך, מחזק אותך. אפילו אם הפסידו עולם של קסמים מופלאים. קסמי הילדות. גן העדן האבוד.
הבעיה היא לאנשים רבים, שהייתה להם ילדות נהדרת. עולם של דמיון ושל הרפתקאות. ובמיוחד בדור שלפני המצאת המחשב ואפילו עוד לפני עידן הטלוויזיה. הדור, שגדל על חסמב"ה, השביעיה הסודית, ספרי ז'ול וורן, פנימור קופר וקארל מאי. דור החבורות הסודיות עם מבחני האומץ. (אצלנו המבחן היה לעבור על צינור חלקלק מעל נחל בוצי והפרס חתיכת עץ מגולפת ציור משיעור המלאכה וכמובן, הצטרפות רשמית לחבורה). כתבי סתרים. שפות סודיות. אצלנו בכיתה הייתה אפילו מפת גימטריה, שניסתה לפענח את הקשרים הסודיים בין הבנים לבנות. והשדות הרחבים סביב דימונה ובאר שבע. הקשר לטבע. חוסר הפחד בימים ההם. היה אפשר לתעות קילומטרים בשדות, להיכנס למאהלים של בדואים בלי חשש, להיות יום שלם בחוץ בלי שההורים יהיו לחוצים. לטפס על צוקים ומצוקים בגיל הנעורים. תקופה אחרת. כיום אתה רואה הורה מחבק ומנשק בלי סוף ילד קטן, שמואס בכך ונפרד ממנו כאילו הוא טס לעשרים שנה למאדים, רק כדי לקבל אותו חזרה בעוד ארבע חמש שעות. אוי, ההורים הרכרוכיים של ימינו. לאן נעלם המסתורין של האב המרוחק והנערץ. פעם אחת בחיים התחצפתי לאמא שלי בכיתה ח' ובמקרה אבי היה בבית. חטפתי סטירה אדירה ובעודי מתעופף באויר כמה מטרים ידעתי, שהוא צודק ושאני הגזמתי. ומאז ועד היום לא דיברתי מלה אחת לא טובה לאמי האהובה. זה היה החינוך של פעם. וזו הייתה הפעם היחידה, שאבי היכה אותי בכל חיי. והיא הייתה מוצדקת. נעלם כל הטריק הישן של החינוך של פעם. בסך הכול, האבא אמור להיות מפחיד קצת, נערץ, בלתי מובן ומצד שני לפצות על כך בהמון חום ואהבה, כשיש לו זמן. והאמא אמורה להיות נמל מבטחים. מי שהיא תמיד שם בשבילך וקרקע יציבה, בעולם בלתי מובן ומשתנה סביבך כל הזמן. אך אז רוב האמהות לא עבדו. העולם היה מסודר מאוד. לכל אחד היה התחום שלו. וגם כשהופיעה הטלוויזיה עם שעותיה המעטות. סרט ביום רביעי. הוואי פייב או ביום חמישי, או איירונסייד, או סדרה אחרת, שרצה שנים על שנים וליוותה אותך כמו עוד דוד נוסף. סרט ערבי ביום שישי עם 'משה בתיבה', או מאכל ביתי אחר, שליוה אותו. הייתה יציבות בחיים. עולם רגוע. אוברדרפט לא היה מותר בבנקים. אנשים חיו ממה שיש. אם ביקשתי מהורי פסנתר, או כלבלב, אז יכולתי לבקש. לפעמים קיבלתי עשרים אגורות כדמי כיס. אפשר היה לקנות בהם גזוז, או חבילה קטנה של סוכריות קטנות ופשוטות, או כמה גרם גרעינים.
היו מלחמות ומתח באויר של מדינה במצור, אך לא יאוש, חוסר תקוה ואובדן, כמו שיש היום. לא מבול של חדשות איומות. פוליטיקאים מושחתים. פדופילים ברחובות. פיצוצים של העולם התחתון. טילים בלי סוף. דעאש, כורתי הראשים הפרימיטיבים האלה שהופיעו מחשכת ימי הביניים, או בעצם מהזמן העתיק. החרדה המתמדת של ההורים. מיליון המכוניות. תאונות הדרכים המזעזעות. אני זוכר בדימונה, איך אנשים פשוט היו הולכים ברחובות. כמעט לא נראו מכוניות. פעם במאה שנה הייתה איזו מכונית מנסה לפלס לה דרך בין האנשים, שלא במהירות נטו הצידה.
אך, האם אין זה שקר עצמי מקובל.
כל אדם מתגעגע לימי ילדותו ונעוריו ונאנח לעצמו אנחה מתוקה. אח, כמה שהחיים היו אז טובים. מן הסתם דורות לאחרי נזכרים בדברים אחרים. אולי פשוט היינו כמו אבי הנחל פשוט צעירים ורעננים. והעולם נראה כל כך מבטיח. איזה מבטיח...
עבודה עבודה עבודה. הוצאות. מיסים. אוכל. גז. חשמל. ארנונה. משכנתה. דלק. תיקונים. צ'קים לאירועים משפחתיים. בגדים. נעליים. עייפות מתמדת. בני מזל מעטים אוהבים את העבודה שלהם. פעם ראיתי אדם כזה נדיר. פרופסור לסמנטיקה שלימד אותי. הוא היה נכנס לכיתה זורח כמו ירח וזה היה אמיתי. עוד לא נפוצה אז כל האופנה המזויפת הזאת של ימינו. האוטוסוגסטיה. הדבר שאני מתעב במיוחד. כל הזומבים המצהירים, עד כמה הם אוהבים את החיים, מחייכים לעולם והעולם ממהר לחייך להם חזרה ומנצלים כל רגע. פעם, אם אדם היה מחייך זה היה אמיתי. חברים לא חששו כלל לספר אחד לשני על צרות, או דיכאון חולף. זה לא היה מרתיע. משהו כמו נזלת. אמנם הייתה שמירת פאסון תמידית מול אנשים זרים, אך לא מול חברים. הצבעים הכהים היו חלק מהחיים ואף אחד לא התרגש מהם. לא כמו היום, כשרוב האנשים הפכו רכרוכיים, עד שכל דיבור על מוות, צרות, מחלות, דיכאון ובעיות בעבודה, גורם להם לקפיצה לאחור ולשינוי בגוון הקול, שישר הופך לעידוד מזויף ואטום כמו טפלון. כמובן, לא כולם כאלה. אך כבר חמש עשרה שנה, שזו כמעט מגפה. אופנת הזומבי האופטימי בכאילו. דבר מעורר חלחלה...
אהבות ראשונות של ילדות. מרחבי הטבע הפתוחים. עולם של מסתורין גדול. בלי רשת האינטרנט המתועבת כל עולם המין היה כמעט בלתי ידוע. ההורים לרוב לא היו מדברים על זה. חיפשת קצת ידע בספרים למיניהם וגם שם לא היה הרבה. רק לחשוב על הפלאפון הזה, שהפך את רוב האנשים לאסירים של קשר. כל הsms בלי סוף, שהחליף את המגע האנושי. הצ'אט המלאכותי. כל הקבוצות החברתיות האלה בווטסאפ, הטוקבקיסטים המרושעים והמתלהמים. הפורנו. אתרי החדשות עם המבזקים התמידיים, כאילו כל רגע קורה משהו היסטרי. הסטנדאפ שעם כל דור נעשה עוד יותר רדוד ועוד יותר טיפשי. והשירים.. אך עדיף לא לדבר על השירים האלה. אובדן כל קריטריון לאיכות מילולית ומוזיקלית. והעילגות הנוראה של כל דור חדש. בגידת ההורים... גם בחינוך הראוי וגם בעולם המלה הכתובה. החומרנות העולה על גדותיה... וכו'... וכו'.. וכו'...
אך שוב אני מביט על עצמי גם עם לגלוג מהצד. הנה עוד זקן גרוטאה, שפוסל את כל הדורות החדשים ועושה מיתולוגיה מימי נעוריו הרחוקים. זה קל כל כך, הלא כן... ליצור ערפילי אגדה מעולם שאיננו עוד.
השדרה הרחבה... ביאליק החולם על הכוכבים ואחר כך טוען בקול של מבוגר-קוטר, שהכוכבים רימו אותו. אולי זה תהליך טבעי של התבגרות. הכוכבים מבטיחים. הכוכבים מכזיבים. אלו החיים...
אילו לא רק היו את כל יוצאי הדופן המופלאים האלה, אחד ממאה אולי, שבכל זאת אתה מודע לקיומם. אנשים שמחים וטובי לב, שכן הגשימו את עצמם. שטוב להם באמת עם עצמם, עם זולתם ועם מה שהם עושים. שאינם מעמידי פנים מושבעים, כמו רוב אנשי קרנבל המסכות הנפוצים. ורק אז אתה חש באפסותך. מדוע אני לא הצלחתי. מה קרה... איך ירדתי מהדרך והתחלתי לתעות בהרים. מדוע לא הפכתי לרופא ולא התחלתי להציל לאנשים. או לעורך דין מבריק, כמו בסדרה הישנה, שהייתה פעם בטלויזיה בימים ההם, "הסנגורים". מדוע יצא ממני רק משורר ולא סופר והרי הקדשתי לזה את חיי. מדוע מי שהיה השני בבית ספר בריצת שישים ורץ בקלות שנים עשר קילומטר להנאתו, הפך לעוד בטטת-כורסה מצויה, שבקושי זזה. מה לא עשינו בסדר. מדוע ויתרנו לעצמנו. איך הצטמצמו החיים לדשדוש נוגה לעבודה שאתה לא אוהב, מאבקים תמידיים במינוס ומין פרוזדור אפרורי וקודר, שבטעות עוד נקרא חיים. באסה...
לא כך הבטיחו הכוכבים.
אז מה כן טוב. לא הרבה, אך יש משהו. הפרספקטיבה השתנתה. ממרום שנותיך אתה מתחיל להבין מה באמת קורה. איך הכול בנוי. חוכמת קוהלת העתיקה שבה לחיים בתוכך בקטנה... עוד מלחמה חלפה ואחרת תשוב תחתיה. עוד איומים של השמדה טוטאלית והנה בכל זאת שורדת עדיין המדינה. עוד גזרות כלכליות. עוד הטבות מובטחות, שלא מגיעות בגלל איזה שינוי פוליטי. עוד פוליטיקאי מושחת או ראש עיר, המחלק הטבות לל מקורביו. העולם מתגלגל לו באותה הצורה. מסתובב באדישות מוחלטת. עוד מודעות אבל. עוד תינוקות נולדים. ילדים עליזים מתרוצצים בהפסקה ורודפים אחרי כדור, או מתחבאים. עוד שישים שנה גם הם יתגעגעו ויספרו סיפורי כזב, או חצאי כזבים על העולם הנפלא שהיה פעם. יהיו מלאי געגועים עמומים. זיכרון בשחור לבן. הרי לא באמת זוכרים. בשביל לזכור באמת, היית אמור לקבל לפחות לכמה שעות את הגוף הרענן והצעיר שהיה לך פעם ואת המוח הפשוט והתמים, הנקי מאכזבות, שעמד ברשותך. הרי האדם הוא שילוב של הגוף והנפש. אם הלך הגוף... הנפש המנסה לזכור... איך זה היה באמת... נידונה לכישלון. הצבעים לא יחזרו. הזיכרון הוא סרט מקרטע בשחור לבן עם קטעים שרופים, כמו המסרטות של פעם.
והחיים הולכים ומצטמצמים. השדרה הרחבה ומלאת החלומות הופכת לרחוב ממוצע. הרחוב הממוצע הופך לרחוב צר. הרחוב הצר הופך לסמטה חד סיטרית, שבסופה קיר אטום וגבוה. עת למות.
אז מה היה לנו פה. בשביל מה ניצחנו את כל מיליוני הזירעונים האחרים במרוץ לביצית. מה הייתה המשמעות בכלל של חיינו. מה כל התוכנית הגדולה הזאת? האם יש בכלל לחיים משמעות?!
האכזיסטנציאליסטים אמרו, שאין שום משמעות לחיים, אך יותר טוב להתנהג, כאילו יש להם. זה עוזר...
נו, באמת.
הרי פה מתחילה האוטוסוגסטיה. השכנוע העצמי הזה של תקופתנו. קבי העזר. המשקפיים הורודים לחלשים. וכן הלאה. וכן הלאה.
אני מנסה לחשוב מה כן טוב בחיים העכשוויים שלי. מנסה להתעלם מהנקע ברגל הכואבת, שאין לי שום מושג איך נוצר. מנסה למצוא נקודות אור, או לפחות נצנוצי אור נדירים. ואז אני חושב על הידידות הגדולה עם הבן הבכור שלי, שהוא גם מבקר האמנות החד והצמוד. איך מהנדס תעשיה וניהול, שטוב במקצועו, מסוגל להביט על שיר ארוך ולראות את נקודות החולשה בו ואת הבתים שעוד צריך לעבוד עליהם ולשפר. והוא לא מוותר לי. זה תמיד מעצבן, מאכזב ומעיק. אך אחר כך מתחלף בשמחה גדולה, בתחושת גאווה. פעם גרם לי לכתוב שיר אחד שבעים ושלוש פעמים, עד שהיה מסופק. אתמול, למרות שהתלהב מכמה בתים, פסל אחרים בגרסה שביעית של שיר ארוך אחר. אך כשהשיר נשלם לבסוף והשנים עוברות, השירים שאני הכי גאה בהם, הם השירים האלה, שעבדתי כל כך קשה תחת עיניו הבוחנות. כי לפעמים נוצר שיר נהדר ברבע שעה, אך ברוב הפעמים האחרות יש רק בית ראשון טוב, או רעיון טוב, ודרושה עוד עבודה ארוכה. אילו אנשים ידעו באמת, איך נכתבים שירים, היו הרבה פחות מעריצים את המקצוע הזה. אך זה אולי נכון לתקופה שלפני חמישים שנה. להיות משורר בימינו זה כמו להיות אחד מאנוסי ספרד. להאמין בדת עתיקה, שיצאה לגמרי מהאופנה. שאף אחד לא מעוניין בעצם בקיומה. להאמין אמונה טהורה במסתרים... בקדושת האמנות.
ובעצם זה הרי שקר עצמי.
בעצם איני יכול אחרת.
אמנים רבים הם בעצם עקשנים קודרים כפייתיים, שפשוט לא יכולים להפסיק. מזלה של האמנות... היו כבר תקופות שקיעה בתרבות והופעה של דורות עילגים, עלובים וחומרניים. אך איכשהו... לא נראה כרגע, שתגיע עוד תקופת רנסנס לעם העובד הזה, הקורא לעצמו משום מה עדיין עם הספר. איזה ספר ואיזה בטיח. עם הטוקבק. הסטנדאפ. עם של מפלגה ימנית אחת. עם שולט. עם של דמוקרטיה ועיתונות מתערערת. שבט פראי ועתיק. המדבר אולי ניצח אותנו. הסביבה הקשה הזאת. עקת המלחמות. לא נוצרה שום אירופה חדשה פה בנוה המדבר הקטן שלנו במזרח, שהפך למובלעת של מגדלי בטון. בן גוריון. לוי אשכול. הרצל הגדול. מזלם שאינם רואים זאת. אני שמח, שגם הסבא שלי, החלוץ המפואר והפטריוט, לא חי כיום. הוא היה מתאכזב עד עומק נשמתו לראות למה הפכה מדינת היהודים ולמה הפכנו כולנו. בצק אפור. מסדרון אל הלא כלום. עייפות נוראה מכל המצב הזה. וכל היצורים המשונים האלה שבורחים מהספינה המחוררת אל המילקי בברלין. את אלה איני מבין כלל. לפחות לכו בשקט. כל אדם חי רק פעם אחת וזכותו להתבודד אפילו באלסקה, אם זה מה שבא לו לעשות. אך מדוע להצהיר זאת בקולי קולות. טוב או לא, בכל זאת פה זה עדיין הבית. ואפילו אם אין בו כל תקוה. בית לא מוכרים. מדינה לא מוכרים. זה הרי טריביאלי. גם אם הייתי מחליט ללכת אל קצה העולם ולא לשוב לעולם לכאן, וכי הייתי יכול להתאפק להציץ לפעמים בעמוד חדשות כחול לבן. לראות מה הולך פה. וכי לא הייתי מרגיש זר נצחי שם בין העמים המנוכרים.
לא מוכרים בית.
ואת זה אומר אדם, שכבר מזמן לא מצביע בבחירות ושלא מתעניין כמעט במדינה שמסביבו, שנחנקת מחוסר תקוה עם מנהיג, שחי מיום ליום ואין בו שום גדולה, שום השראה ושום כלום בעצם. אך גם את זה קל להבין. וכי כמה בן גוריונים יש בעולם. או אפילו לוי אשכול. הרי אלו היו אנשים נדירים באמת. הרי סביר שיופיעו כל מיני ביבים אולמרטים למיניהם. הרי זו רק עבודה... אמנם עם הרבה כוח ואחריות... אך מי באמת אחרי לחייו ולחיי אנשים בימינו. מעטים שבמעטים. הרי כמעט כולם סתם נסחפים ברוח. אין שום מבוגר אחראי. רק תהליכים שכמעט ובלתי נשלטים. גן ילדים אלים ונורא סביבנו. אז מתבצרים בחיים הקטנים והלא מוגנים. מקטרים בלי סוף. חושבים שאפילו מזג האויר לפעמים נגדנו. נשחקים. מזדקנים ושואלים כל הזמן בלי מלים, אבל למה, למה בכלל באנו לכאן, מה המשמעות של כל זה. מה אנו מחפשים...
קניות קניות קניות. צימרים פה צימרים שם. נסיעות לחו"ל כל הזמן כדי לברוח לפחות לכמה ימים, ממה שאי אפשר לברוח ממנו. תוכניות טלויזיה מערפלות מוח. צחוקים מלאכותיים. מוזיקה חסרת אבחנה. ניסיונות מעטים ונדירים לספוג בכל זאת קצת תרבות. שיחות חסרות משמעות עם אנשים חסרי משמעות. דשדוש רגליים לעבודה לעבודה לעבודה. שעות עבודה חסרות משמעות. דשדוש רגליים חזרה הביתה. שעות בבית חסרות משמעות. ריקנות על ריקנות. אכזבה...
ואז... בכל זאת... אתה רואה ברחוב זוג אוהבים אמיתיים ומשפיל את עיניך בחיבה. ומשהו טהור ונדיר חולף בתוכך כמו משב רוח של אביב רחוק רחוק. ואתה קצת נזכר... ואתה רואה ילדים מתרוצצים סביבך ולפעמים מדבר עם אחד מהיצורים המופלאים האלה. הדמיון הפתוח שלהם. היכולת המופלאה. כל מי שמכיר ילדים לעומק, יודע שיכולתם עולה לאין שיעור על מה שרוב המבוגרים יודעים. ילדים מכיתה א' בבית הספר בו אני לומד הצליחו תוך רגעים ספורים ליצור מטאפורות חדשות, דימויים מורכבים, או משפטים עם משקל וחריזה, ברגע שבו הבינו את העיקרון. וכל זה תוך כדי הרעש הבלתי פוסק של ההפסקה הגדולה והכדורים העפים כל הזמן מעל לראש. מזל שהמציאו את כדורי הספוג האלה, שלא מפוצצים אותך, כשהם פוגעים בך. המצאה גדולה כמעט כמו הגלגל.
ואז תבוא מערכת החינוך העייפה והמדשדשת. מורה יעמוד מול כיתה של ארבעים תלמיד וילמד משהו על בסיס ממוצע ומערכי שיעור שהעתיק מהאינטרנט. וכל הילדים המופלאים האלה יצאו בסופו של דבר, כמו שאמר טשרניחובסקי, עגלים מלומדים ותו לא. וזה כל כך חבל. לאן נעלמו כל המורים הפרטיים במאה השמונה עשרה או התשע עשרה, שחיו עם בני המשפחה, או קרוב ושלימדו באחד על אחד בני טובים שפות, ספרות, פילוסופיה ומה לא. ויצרו אדונים קטנים ומלומדים, עמוקים ובני דעת אמיתיים. ואפילו ילדי החרדים בחדר, שכבר בגיל ארבע ידעו לקרוא ואפילו הפוך.
בתור אדם, שהיה עקר בית שלוש עשרה שנה, וכל הזמן עם הילדים שלו, הצלחתי בלי שום קושי לגרום לילדים שלי לקרוא קפקא וג'ויס, הומרוס ומילטון, כתוספת לכל ספרי למאות ספרי הילדים שהיו בבית. לילדים יש את היכולת הזאת. אמנם לא לכל אחד. אך לא רק למחוננים. זה תלוי אם הם סופגים מההורים העילגים שלהם את הפחד מהמלה הכתובה, או שהם צומחים באופן טבעי בבית מלא ספרים ורואים את ההורים שלהם פעמים רבות שקועים בספר ובהנאה גדולה ומקרינים אותה הלאה. ושוב חוזרים לעולם של פעם. לספריות שהיו בסאלון. לגאווה מול האורחים ולעניין של האורחים עצמם, שישר היו בוחנים את מדף הספרים, לראות מה יש.
נוסטלגיה. קללת הזקנים...
ואני הרי רק בן חמישים ושש, אך חש כמו בן שמונים. וכל זה משום העקשנות הגדולה שלי לא להצטרף לזרם הזה שבאופנה של האוטוסוגסטיה. ואני הרי יודע שזה עובד. פעם אחת בלבד ניסיתי את זה וכב רחשתי טוב יותר, אך גם תעוב עצמי. זה לא אמיתי. פרוזאק לחלשים. משקפיים ורודות מבחילות שמונעות מלראות את הצבעים האמיתיים של העולם והחיים. אני איני עושה זאת.
אך זו הבחירה של. או חוסר היכולת לבחור.
אני מבין את 'החלשים'.
אך בכל זאת... כל פעם נדירה, בה אני פוגש אדם מהסוג שלי, אני רוחש לו הרבה יותר כבוד. הייתי רוצה להיות מאושר באמת, אבל באופן טבעי, לא מניפולטיבי. לפגוש אשה נהדרת, שאוהב באמת ושהיא תאהב אותי, אך אחרי חמש עשרה שנים בהכרויות, הסיכוי שזה יקרה קטן יותר, מהסיכוי שאבחר לנשיא ארצות הברית. יש צדק באמונה העממית, שאלוהים בעצמו מעורב בשידוכים הגדולים. באלה שנועדו זה לזו באמת.
כי עם גרושתי זה היה כך. הדבר האמיתי. הדבר הגדול באמת.
אז אני אומר תודה לאלוהים, או לגורל וצירופי המקרים, על הילדות הנהדרת שהייתה לי. על האהבה שחויתי ושנות המשפחה המאושרות. על היכולת האמנותית שניתנה לי, השד יודע מאיפה. מעולם לא הבנתי איך אני מצליח לעשות זאת... והרי יש תקופות ארוכות של חוסר השראה בהן איני מצליח לחבר מלה למלה.
תעלומה.
נורא לסכם את החיים בגיל כזה.
אך אבי נפטר בגיל חמישים ושבע ואני בן חמישים ושש. אז נותרה לי עוד שנה לחיות, או עוד עשרות שנים. מי יודע. בכל אופן, זו נחמה קטנה, שאשאיר משהו אחרי, שלושה ספרי שירה, או אולי קצת יותר על ספרים מאובקים בפרוזדורים בספריה, אליהם כבר כמעט לא מגיע אף אחד. שירים על שירים על שירים, בעולם בו השירה מתה. האמנות הראשונה שחלפה מהעולם.
סימן קטן שהייתי פה. כמו רגל האסטרונאוט על הירח. אין שם אף אחד שיראה אותה, אך היא קיימת.
ומה אעשה עם עצמי בהמשך.
השד יודע. הרים על הרים של בדידות.
אלך לבשל קפה נחלה בפינג'אן הקטן. אתחיל יום חופשי נדיר של מאבטח-משורר. אפתח את ירחון המכוניות החביב עלי ואקרא עוד כתבה על מכונית ספורט, שלא ארכוש לעולם. אפילו קורקינט אין לי. וכמו האשה המופלאה שהייתה לי פעם... הבעיה שפעם באמת הייתה לי מכונית ספורט קטנה נפלאה ואפילו חדשה. אח, הימים הטובים...
הדבר הכי מטופש בשנים הטובות הוא, שאינך יודע כלל, שאלו השנים הטובות בחייך. אתה עסוק ומוטרד בכל מיני דברים קטנים וחסרי חשיבות.
רק לאחר שאתה מאבד אותן... ומתרחק... אתה מבין בעצם, עד כמה היו טובות השנים האלו.
שוין. אכן כן... זה חלף.
אלך לשתות קפה.
אולי הקללה הישנה של אבא שלי, שכינה אותי כבר בגיל ארבע עשרה, גרפומן, מתגשמת כאן באתר הזה, בו כל אחד כותב משהו במהירות ובלי לבדוק וכך עושה מעין תראפיה לעצמו. והכי פלא, שנמצאים בכלל קוראים לחומר חסר החשיבות הזה. לפעמים אני מציץ באתר לראות את המספרים המוזרים האלה. הרי בעצם פרשתי מההכרויות. זהו. די. ואני שואל את עצמי, מי אלו בכלל מאתיים ומשהו האנשים שקראו את הסיפור הזה, או הארבעים שקראו את הסיפור, או המלל האחר. לעולם לא אדע... קוראים אלמוניים. זה לא כמו בשירה אמיתית, שאם אתה מוצא קורא אחד, שמבין אותך, אתה צוהל וחוגג.
אז בוקר טוב לכולם... ותשמעו משהו. אל תבזבזו זמן על השטויות שלי. זה רק ידכא אתכם. תעברו הלאה. מעולם לא קראתי מה אחרים כותבים. אולי זה אופטימי יותר. אני עצמי מצטער כל פעם על עוד קטע מהיר ששלחתי לפרסום. אבל גם זה ייפסק. אלו רק חבלי הפרידה הגדולים מההכרויות. מחקתי את הנתונים האישיים והתמונה. הקפאתי אתר אחר. באתר נוסף נגמר המנוי. אלו רק קיטורי הפרידה האחרונים מכל חברה אנושית.
אלוהים לבדו יודע, כמה זה קשה לצלול אל מעמקי הבדידות המוחלטת. לסגת סופית מהמחשב וניסיונות הקשר העלובים. לוותר באמת על כזה. לשמור לעצמך שיירים של כבוד עצמי וקצת רוגע. לוותר סופית באמת על חלום האהבה המתעתע. אין כמעט אהבות בגיל הזה. אלו חלומות שווא. לחזור אל האי הבודד שלך ולא להשליך יותר בקבוקים עם פתקים אל הים. הם לא מגיעים לשום מקום. מתנפצים על חודי הסלעים. חבל על המאמץ.
עדיף לפצח עוד אגוז קוקוס ולשכוח מכל העניין.
גם את העבר עדיף לשכוח, כי זה פשוט מכאיב...
אך מי יכול...
סמטה צרה וחשוכה שמסתיימת בקיר גבוה.
זה העתיד.