הבריחה מסודן- סיפור מזיכרונות ילדות של ילדה בת 7, שנת 65
רעש מחריד ברחובות ריח רע, עשן סמיך מיתמר גז מדמיע ,אימא אבא לאן נלך? לאן נברח?
החצר מלאה אבנים...אוי אימא כמה אבנים החצר היפה, הפרחים ששתלנו בגינה, למה אימא?
מה עשינו, למה זורקים עלינו אבנים? אנחנו אנשים טובים...
בתי כנסי מהר,קחי את אחותך ומהר מהר נברח לפני שחלילה יפגעו בנו.
חייבים לקפוץ ולהסתתר אצל השכנים, שכנתנו הנאמנה(סורייה).
החומה שהפרידה בינינו הייתה נמוכה ולכן יכולנו להגיע בעזרת כסא ישן מעץ ולעבור אותה.
סורייה המדהימה חיבקה ונישקה- תירגעו, לא יאונה לכם כל רע אתם אצלי. אישה מדהימה , היום אני מבינה שהיא הייתה שליח מלמעלה כדי להגן עלינו, והסתירה אותנו אצלה עד יעבור זעם. כך נמשכה לה תקופה ארוכה, זיכרון ילדות רחוק וקשה.
כל כמה ימים פרצה מהומה ברחובות עיר הבירה, חרטום, הסטודנטים התפרעו והבעירו צמיגים,
צעקות קולות שבר.ושוב אותו הריח הרע של הגז המדמיע, ריח חזק שקשה לנשום....ואז אבא לקח החלטה! אשתי היקרה, אמר, חייבים לברוח מפה,חייבים!
והמצב גרוע , אני פוחד על הבנות,מה נעשה? לא נוכל לצאת ככה סתם, מה נאמר?
לא ניקח כלום, נשאיר פה את הכול, ניסע כביכול לטיול ליוון, לחופשה, ומשם נסע לארץ ישראל!
אל תדאגו בנות, אבא נסע לרכוש כרטיסי טיסה ליוון...
וכך בצער רב השארנו את כל רכושינו, כל זיכרונותינו מאחור בארץ רחוקה.בשנת 65 עלינו ארצה ומאז ועד היום שמחים שהצלחנו לברוח משם הרחק לפה, ארץ הקודש
המיוחלת!
