ושוב יושבת אני ....מול המחשב..
מעלה את אשר....רוחש שם...בלב...
לא אהבת ....שעשיתי זאת בדחיפות...
נהגת לי לומר....די עם אותה....התכתבות....
צאי מהבית....הכירי בחוץ....
זה לא בשבילך....ולך לא נחוץ...
לא אשכח...אף לא לרגע....
שהיום אני עובדת....הרבה בזכותך....
לי לא ויתרת....לא ביקשת...לעצמך...
דחפת אותי לא פעם....ניערת...בעזות.
ושמרת תמיד על גבול..ההתחצפות...
אמרת לי..."אמא למעננו עשית די ויותר"
"הגיע הזמן שתעשי רק בשבילך"
"גדלנו...למדנו...הגענו להישגים."..
לא שהייתה לנו ברירה....
"שהרי בעורפינו נשפת ...
במלוא...העוצמה..."
אל מדרגות הרבנות....הגענו יחדיו....
לאחר ...שגם לזה...דחפת לא מעט...
היה לך העוז....לצלם את טכס הגירושים.
לא נהוג...לעשות כן....בסערת...ריגושים...
אך את בשלך...עקשנית שכמותך...
לא היה דבר....שרצית ...ולא השגת ....בדרכך.
"כי אני המנהיג" נהגת להכריז... בחיוך...
וליבנו נמס...ולא יכולנו...להשיב בסרוב.
פייה...יפייפיה...טובת הלב...הנחי אותי...בדרכך..
כפי שנהגת לעשות...בטרם...לכתך....
ת.נ.צ.ב.ה.
נכתב על ידי
(^.^) סהרה (*.*), אישה בת 64 מרמת גן, בתאריך 08/02/2009
(סיפור זה נצפה 5,864 פעמים)
