ההמולה מסביב נמשכה,איש לא הבחין בשניים אשר שקעו בדממת קרח ומבטיהם נעוצים איש בעיניי רעהו,עיניים פעורות לרווחה,מוכות תדהמה,כמעט פלצות.המקום,אולם הקונגרסים בניו יורק אליו הזדמנו מאות פסיכולוגים מכל רחבי תבל לסמינר אקסקלוסיבי בנושא "ביתו של האני",לא מזמן הסתיימה ההרצאה האחרונה לאותו היום,וכל המוזמנים התיישבו יחדיו בלובי הגדול לקפה ועוגה.מוזיקת ג'ז עליזה התנגנה ברקע,וכמה פסיכולוגים זחוחים אפילו הרשו לעצמם לפתוח בריקוד סוער.יריב איש שלום הוא גבר כבן ארבעים ושש כיום,פסיכולוג יונגיאני ,מוכר היטב בקהילת המטפלים בישראל בשל מאמריו ופרסומיו הרבים,ושלושת ספריו," הלא מודע הקולקטיבי היהודי",הארכיטיפים בראי ההיסטוריה",ו"קיבעון וטירוף",ראו אור בשפות רבות,והקנו לו הכרה עולמית.איש לא היה מאמין כי בגיל עשרים ושלוש חלם עדיין להיות ארכיאולוג,חלום ילדות שהלך עימו לאורך השנים והיה לו לתחביב כבר מנעוריו המוקדמים,כשהוקסם מן הגילויים הארכיאולוגיים הרבים בארץ ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.לאחר גילוי מצדה ,גמלא,והמגילות הגנוזות בקומראן ע"י יגאל ידין המנוח, שהיה לו לדמות רוחנית נערצת,הסתובב עם חלום כמוס ,אשר היה לו לאתגר,למצוא את ארון הברית, שלפי האמונה חבויים בו לוחות הברית,ואין המקרא מספק עדות נחרצת באשר לגורלו.שלוש שנים תכנן את מסעו לאתיופיה,אשר לפי אמונת בני המקום נמצא ארון הברית בכנסייה מקומית כבר אלפי שנים לאחר שהובא לשם ע"י בנם המשותף של המלך שלמה ומלכת שבא,אך האיבה קטעה את תכניותיו.לא איבה אישית כלשהי כנגדו,אלא זו המובילה בני אדם, מאז היותם, לקטול ולרצוח זה את זה מידי דור ודור.בשישי באוקטובר 1973 ,בשעה אחת אחר הצהריים עשה יריב את הכנותיו האחרונות בדרך לבסיס המילואים בימ"ח פילון שליד ראש פינה,לפני שעה קיבל את צו השמונה והוריו המודאגים עשו ככל שביכולתם להכין את מיטלטליו לימים הרעים הבאים,"זה שום דבר " אמר להם,"המטומטמים האלה ישאירו לנו עוד פעם אלפי נעליים",הוא נשק גם לאביו,בפעם הראשונה בחייו,מה שהביא את שניהם למבוכה קלה,לפני שעלה על ה"פורד קורטינה" שבאה לאספו.כמה דקות לפני השעה שתיים כשהיו כבר בואדי מילק,הפנה את תשומת לב חבריו לנסיעה,מילואימניקים צעירים,לפטריות העשן ברקיע,"זה התחיל",אמר להם."מה אתם אומרים?"אמר אחד מהם,"הסורים עולים למטוס עם מספיק דולרים?",וכשהבין כי לאיש לא נפל האסימון,הסביר,"בשביל המונית חזרה לדמשק..",ויריב לא היה יכול לעצור מבעד צחוקו המתגלגל.יריב הביט מזרחה ויכול היה לראות,עדיין ,איך עם עמוד השחר העולה עולים גם תמרות העשן משרידיו המפויחים של גדוד הטנקים שלו שעלה בחצות על מארב רצחני ומדויק של כוח סורי סמוך לציר הנפט הדרומי,כבר כמה שעות שהוא הולך לבד לכיוון מערב חמוש בקלצ'ניקוב שלקח מן הסורי שהרג בעת שהעמיד פני מת ליד הטנק שלו,אותו סורי אומלל שחסך כדור אחד של וידוא הריגה ושילם בחייו.
מעולם לא ייחל לראות את פני הכנרת כמו באותה שעה,וכולו נדרך כאשר ראה מולו שרידים של שתי משאיות ישראליות מעלות עשן לפניו.בטנו המקרקרת הורתה לו לגשת אל המשאיות בחיפוש אחר מזון כלשהו,הוא סקר את האזור בעיניים
קפדניות,בחיפוש אחרי סכנה אפשרית ומשבא על סיפוקו פסע לעבר המשאית.עיניהם נפגשו לרגע צונן וארוך,יריב זיהה את העומד מולו מיד כלוחם קומנדו סורי,לפי מדיו המנומרים,לסורי לקח חמש שניות נוספות להבין את המצב החדש,מה שנתן ליריב יתרון ראשוני,הוא כיוון את הקלצ'ניקוב אל ליבו של הסורי וסחט את ההדק.הסורי פתח בסדרת קללות עסיסיות כאשר גם בקלצ'ניקוב שבידיו ארע מעצור,וכעבור שתי שניות כבר היו השניים נאבקים על האדמה.בריא גוף ממנו היה הסורי שהיה מן העלית של הלוחמים הסוריים אך בידיו של יריב היה יתרון ההפתעה,והוא חיפש באצבעות יד ימינו את עיניו של אויבו ובשמאלו את אשכיו."כוס אוחתו",צעק מכאב,כאשר לפת בחוזקה הסורי את ידו הימנית ועיקמה,"כוס אוחתו מין, יא יאהודי
אחול שרמוטה?" צעק הסורי,"מיש אוחתך,אוחתי,אנא",(לא אחותך,אחותי..)ענה לו יריב.הסורי איבד את כוח אחיזתו לאט לאט עם שהתגלגל צחוקו מהול בצחוקו של יריב,"מין ווין אל ערבי יא מג'נון יהודי"(מאיפה הערבית,יהודי משוגע),(אנא אערף,התעלמתו סיתה סנה פיל מדרסה"(אני יודע? למדתי שש שנים בבית הספר),"דו יו ספיק אינגליש?","יס.............................Lets go home"",אמר יריב לחסן,והשניים לחצו ידיים אמיצות והחליפו חיוך אחרון.
"מה קורה אבא",שאלו בה בעת רוויה ויראל,ילדיו של יריב שהתלוו אליו למסע,אך הוא לא טרח לענות להם,ופסע אחוז סערת רגשות אל האיש אשר קם ממקומו ופסע אף הוא אליו " from where are you ?שאל אותו האיש,from home???.""
