בס"ד
מעשה שאירע בזמן האלשיך הקדוש. איש אחד, שכל ימיו התפרנס מהובלת חומר וטיט בעגלה הרתומה לחמור, שמע יום אחד את האלשיך מדבר על מידת הבטחון העליונה הטהורה מכל השתדלות. אמר לעצמו: "למה לי לעמול קשה כל ימי חיי? כיוון שיש מין בטחון כזה, הרי כל השתדלותי מיותרת?" קיבל על עצמו החלטה נחושה לבטוח בה' בכל לבו, והלך וישב כל היום ליד התנור ואמר שם פרקי תהילים. כאשר באו אשתו ובני ביתו לתבוע ממנו שיצא לעבודתו להרוויח לחמו, גער בהם ואמר: "וכי משוגעים אתם רחמנא ליצלן? הלא שמעתי בפירוש מהאלשיך שאם אדם בוטח בה' באה אליו מחייתו בלי שום סיבה. למה לי, אם כן לנסוע בקור ובחום בשעה שהדבר יבוא אלי ממילא?  עשו גם אתם כמוני ופרנסתנו תבוא אלינו ממילא!".
לימים מכרו את החמור ואת העגלה לגוי. הלך הגוי עם החמור לחפור גומא, ומצא שם אוצר גדול של זהב. מילא את השקים בזהב ונתנם על העגלה. אחר כך הלך לחפור עוד. לפתע נפלה עליו אבן מההר ומת. משבושש הגוי לחזור, נשא החמור את רגליו, והלך לבעליו הראשונים, כהרגלו פתאום נשמע קול בחצר הבית, ומצאוהו טעון שקי זהב. באו בני ביתו של האיש ואמרו לו: "הושיע לך בטחונך! כי מצא מצאת אוצר גדול!"
באו תלמידי האלשיך אל רבם ושאלוהו: "במה גדול כוחו של האיש הזה יותר משלנו? אני מבקשים כל כך את הבטחון ואין הדבר עולה בידינו-והוא שמע פעם אחת והלך וישב אצל התנור והשיג אוצר?
אמר להם האלשיך: "מוביל החומר, כאשר שמע אודות הבטחון לקח את הענין ללבו כמו שהוא, בלי שום ספק ובלי פחד, כאילו לא היה בעולם מציאות אחרת כלל. לא כן אתם, כיוון שיש לכם עדיין מעט פקפוקים וחששות, עדיין חסרים אתם את השלימות בבטחון".
(הסיפור מובא מספר "מדרגת האדם")
ממני עבדכם הנאמן מלאך בלבן