shadow Little boy's
קנשין הקטן רץ בפארק הגדול,שיכור מן היום היפהפה,מן השמיים התכולים,ושלל צבעי הפריחה אשר עטו את הפארק.הוא היה נלהב כל כך כל אותו היום עד שפצח בשיר ילדים יפני ידוע לכל,וכל רואיו,יפנים בני כל הגילאים,אשר שהו בפארק אותה שעה,העלו חיוך על פניהם למראה שמחת החיים הפתאומית הזו.קנשין הקטן לא שעה לאיש,וכל מעייניו היו נתונים בצבעים הקטנים והרבים אשר רפרפו אותה שעה בכל פינות הפארק.איש לא הבין את הילד המוזר הזה,אשר נולד ממש אל תוך המלחמה,ולפני כחודש חגג את יום הולדתו השישי.כל ילדי דורו כבר מיומנים היו בכל משחקי המלחמה המוכרים,ואילו זה הקטן,בחר לבלות את זמנו בעיסוקים שונים ומוזרים בעיני הסובבים אותו,דוגמת צייד הפרפרים בו היה נתון כעת.זאת בשעה שכל חבריו היו עסוקים למשל,בבניית דגמי מטוסים יפנים,אשר רבים מאבותיהם טסו בהם אותה שעה,רובם הגדול את טיסתם האחרונה במטוסי זירו עמוסים בטונות חומר נפץ היישר אל סיפוני אניות הצי האמריקאי ,אשר חתרו אותה שעה אל עבר איי יפן,בדרך להכרעת המלחמה.ולאמיתו של דבר הילד הרזה הזה היה הדבר השמח היחיד בתוך אווירת הנכאים אשר עטפה את באי הפארק הגדול שבלב העיר.למרות ניסיונות הפרופוגנדה האוויליים בהם עדיין ניסו הגנרלים היפניים לעודד את מורל העם,ידעו כולם,כי אותה מלחמה אשר התחילה בהבטחה גדולה,מעט יותר משלוש שנים קודם לכן,עם הניצחון המזהיר בנמל פרל הרבור,עומדת להסתיים,בהשפלה גדולה.הדי המלחמה סובבו את קנשין כבר כארבע שנים,אך זה הקטן, כמובן,לא הבין דבר,ואפילו כאשר נודע לפני שנה לאימו דבר מות אביו בקרב הכבד באי אוקינאווה ואבל כבד נפל על ביתו,אפילו באותו היום לא חדל מלרקוד ולשיר,ובני הבית עטויי האבל מחלו לו על כך בשל גילו הצעיר.הגזע האנושי עדיין מרחם על ילדי הגן,זולת מקרי קיצון כמו ילדי גן יהודים במלחמת העולם השנייה או ילדי גן פלשתינאים בימינו.כך או כך,כל מעייניו של קנשין הקטן היו נתונים כעת באותו יצור יפהפה ומקסים,פרפר אדום וגדול, אשר כמוהו עדיין לא היה לו באלבום הפרפרים שלו,הפרפר ריחף מעל ערוגת הפרחים הקרובה לכותל הפארק וקנשין עשה דרכו אליו באיטיות מיומנת,וכשחישב ומצא כי בהישג יד הפרפר הנ. אייקו,אימו של קנשין ,סיימה זה עתה את מלאכת הבישול של ארוחת הצהריים הדשנה אשר הכינה לבנה וחמיה,אשר נדברה עימו כי יאסוף בדרכו אליה את קנשין הקטן מן הפארק.היא מצאה את עצמה לפתע,שוב,בחוסר מעש,והמחשבות הרעות,הכאבים ,והעצב החלו שוב מבצבצים אל תודעתה.מאז מות בעלה,לפני כשמונה חודשים הצליחה אמנם לשוב פחות או יותר למסלול החיים אך היו אלו כבר,חיים אחרים.במהלך החודשים שחלפו מאז תום תקופת האבל,הייתה נפשה טרודה רוב הזמן בזיכרונות,וגרוע מכך,בתמונות דמיון ,אשר לעיתים היו מעוררות חלחלה,בהן ניסתה לראות את רגעיו האחרונים של בעלה בחיים.וטוב שלא ידעה את נסיבות מותו לאשורן,מכיוון שאביו של קנשין מת מוות נורא,הוא נשרף חי ע"י להביור אשר היה אחוז בידיו של ג'וני,חייל המארינס האמריקאי הממושקף,אשר גם לו חיכתה אנג'לינה אחת,אי שם בטנסי.מהר מאוד למדה אייקו את סוד הריפוי של עיסוק בדבר מה,לכן יצאה כעת אל גן הזן אשר לביתה,אותו עיצבה במשך כחצי שנה יחד עם בעלה זמן לא רב לפני המלחמה.היא ביקשה להעסיק עצמה במלאכה כלשהי בגן היפני היפה,אך דעתה שוב הוסחה ע"י שטף תמונות זיכרון.היא ראתה לנגד עיניה את יום חתונתה.מה יפה הייתה באותו היום בעיני כולם בשמלת הכלה הלבנה,ומה מתוקה הייתה הנשיקה הארוכה .זכר פניו היפים של בעלה רכונים על שפתותיה היה קשה מידי,ושוב,כמידי יום ביומו,לא יכולה הייתה לעמוד בפני פרץ בכי התמרורים שאחז בה,כל גופה רעד מצער,רגליה כשלו,והיא מצאה עצמה ממררת בבכי כשהיא ישובה על אחד מסלעי הגן.אין לך הרבה מראות עצובים יותר מאישה ממררת בבכי בגפה,ואייקו ניסתה להתעשת תוך שהיא מ. קיצ'ירו בן השבעים כבר ראה הרבה בחייו,גם מאימי המלחמה זכה לטעום בהיותו צעיר,היה זה במלחמת רוסיה יפן בשנים 1904-1905 אשר ניצחונה המוחץ של יפן בה,הדהים את העולם והיה כנראה חלק מן הסיבות אשר נתנו ליפנים להאמין ,מעט יותר משלושים שנה מאוחר יותר,כי ביכולתם להכות ולמגר אימפריה מערבית אחרת,את ארצות הברית של אמריקה .קיצ'ירו,סבו של קנשין,בחר בשובו מן המלחמה ההיא לייחד את חייו ללמידת ההיסטוריה,והיום הוא פרופסור להיסטוריה כללית.השנים ריככו את הגבר הצעיר והקשוח שהיה בצעירותו,אמון על כל ערכי התרבות היפנית הנוקשה.הידע הרב שאסף הוא שריכך אותו ,ועם עבור השנים,החלה בו סלידה עמוקה מן הגזע האנושי,אשר כל ההיסטוריה שלו,אינה אלא ציוני דרך בין מלחמה אחת לזו הבאה אחריה,היסטוריה של מיומנות ההרג האנושית,היסטוריה פראית,היסטוריה של גזע חלוש רוח,וחסר בגרות אשר מאז היותו בחר בפיתרון העלמת והכחדת האחר כפתרון האולטימטיבי לכל סכסוך וקונפליקט,והתיר ומיסד את הלגיטימציה לביצוע כל הפשעים האסורים על אזרחי כל מדינה ומדינה,בשדות הקרב.הוא בן שבעים היום,והוא גם אב שכול ושלא ככלתו אייקו,הוא ידע איך מת בנו,זאת ראה לפני חודשים מספר בחלום בלהות אשר פקד אותו,בו ראה את בנו עולה בלהבות ונשרף חי.לאחר מות בנו החליט לחזק את קשריו עם אייקו כלתו ,לתמוך בה כמידת האפשר ולקחת חלק בגידול המזכרת, אשר הותיר לו בנו ,בדמות קנשין הקטן,וראה בעיניו כל יום את עיניי בנו האהוב.הוא הבטיח לאייקו כי יגיע לביתה לפני הצהריים,ויאסוף בדרכו את קנשין הקטן מן הפארק.סגר את מכשיר הרדיו לו היה קשוב בחיפוש אחר האמת אודות המתרחש כרגע סביב יפן,ופנה לרדת את המדרגות מחדר העבודה שלו אל מסדרון הכניסה לבית,באמצע גרם המדרגות עצר לפתע ,זאת מפני שנזכר בחפץ המיוחד שביקש להגיש לאייקו עם בואו,היה זה חפץ בעל משמעות רגשית עצומה עבורו,ובכל זאת היה מוכן להיפרד ממנו ועשה כעת את דרכו חזרה.בשישי לאוגוסט 1945 עמד הזמן מלכת בהירושימה וסביבותיה ברגע אחד.העבר נבלע בהווה שלוח שלהבות אש מטורפות ומחרידות פצצת האטום אשר הוטלה באותו היום על הירושימה ונקראה ע"י האמריקאים,"ליטל בוי"(ילד קטן)לא הותירה מגיבורי סיפורי הזה דבר.אף לא עצם קטנטנה אחת.וכל שנותר מילד יפני קטן ומלא חיים ושמו קנשין,היה צל ילד קטן שעל הקיר.
