הוא לא זכר מתי בדיוק זה קרה לו לראשונה,הוא ידע שזה קורה לו מאז שהוא זוכר את עצמו ומי מאיתנו זוכר משהו מלפני גיל ארבע ,חמש, לכן הניח שהתכונה הזו,הכישרון הזה שניחן בו, טבוע בו מלידה."אמא, מהבהב לי בעיניים", הוא זוכר שאמר בבכי לאימו כשהיה בן חמש וחצי אחרי שהבטיחה שתקנה לו מכונית שנוסעת מעצמה בלי פדאלים כמו שהדוד שלו ,טדי, קנה למושיקו,אחיינו,ליום ההולדת שלו.הוא זוכר איך שבועיים,לאחר מכן כששאל אותה בקול בוכים "אמא מתי תקני לי את האוטו שהבטחת?" והיא ענתה לו בלי להסב אפילו את ראשה "בשבוע הבא,חמוד שלי" הוא התחיל לצעוק "אמא עוד פעם מהבהב לי,מהבהב חזק" ואיך אימו שהטרוניה החוזרת ונשנית שלו שעד אותו יום החשיבה לגחמה,הסבה סוף, סוף את ראשה אליו בפנים דואגות "מה מהבהב לך רואי?"שאלה ,"בעיניים אמא,מהבהב לי בעיניים" "משהו לא בסדר עם הילד יאלי!"אמרה לבעלה "מה לא בסדר עם הילד,תעזבי אותו בחייך,למד מילה חדשה,נכון רואי?זה מהבהב כמו וינקר?","לא יאלי,משהו לא בסדר בעיניים שלו ,כבר כמה זמן שהוא חוזר על זה "מהבהב לי בעיניים ,מהבהב לי בעיניים","טוב נו, קחי אותו לרופא,שיבדוק אותו,אבל אני אומר לך זה כלום הילד למד מילה".הוא הקשיב לשיחה בקשב רב ,סוף, סוף מישהו שם לב אליו והוא דווקא אהב את דוקטור אברמוב,שתמיד חייך אליו ,ובסוף כל טיפול היה מגיש לו את קערת הסוכריות הצבעוניות שלו "כמה שאני רוצה?" היה שואל אותו "כמה שאתה רוצה,ותכניס קצת לכיסים" היה רופא הילדים עונה לו בחביבות ומלטף את שיערו."אמא למה מהבהב לי?גם לך מהבהב? אבא גם לך מהבהב?" שאל את הוריו בכעס ."טוב יאלי ,כשאנחנו חוזרים אתה מקפיץ אותי לדוקטור אברמוב","בסדר מיצי",שם החיבה שהיה נהוג ביניהם,"גם אני מתחיל לדאוג" דוקטור אברמוב קיבל אותו בחביבות האופיינית לרופאי ילדים במיוחד המבוגרים שבהם,הוא האיר אל תוך עיניו בפנסים שונים,שאל מידי פעם אם "מהבהב" ואף עשה לו בדיקת ראיה,אפס,ההבהוב בעיניו סירב להראות עצמו והוא זוכר שחש מאוכזב,ובדיוק כשהביט בעיניי אימו וראה בהם זיק של כעס,שהתעורר בה כשהחלה לחשוד שבנה חומד לצון על חשבונה ומתעתע בה, נפתחה הדלת ומזכירתו היפה של הדוקטור אמרה לו שאשתו על הקו.הוא לא זוכר את פרטי השיחה רק את סופה ".....לא פרלה,אני אאחר היום ,קיבלתי קריאה מבית החולים" הוא הביט בעיניו של דוקטור אברמוב וזה בא לו,ההבהוב." דוקטור, דוקטור",קרא כמעט בצהלות שמחה "מהבהב לי, מהבהב לי".הדוקטור המודאג ערך לו סדרת בדיקות שבסיומה אמר לאמו כי הוא לא מצליח לראות שום בעיה ולכן הוא מפנה אותה לסדרת בדיקות בבית החולים,ולבסוף ,לפני שעזבו הוא ואמו את החדר לא לפני שטמן ידו בקערת הסוכריות ולקח מהן מלוא החופן, אמר הדוקטור לאימו כי "תמיד ישנו הסיכוי שמדובר בבעיה פסיכולוגית" .לאחר סדרת הבדיקות המקיפה בבית החולים שהעלתה חרס שב דוקטור אברמוב והמליץ על פסיכולוג ואף נתן לאימו שם ומספר טלפון של פסיכולוגית אחת שכדאי לנסות."פסיכולוגית בתחת שלי" הוא זוכר את אימו אומרת לאביו בארוחת הערב "אני לא עושה טראומה לילד,השתגע לגמרי דוקטור אברמוב,לשלוח ילד בן שש לפסיכולוגית?" לדפנה ,אימו, היה בעת פסיכולוגים,כל אימת שהיה עולה בה הרעיון שאדם ירצה להיחשף לפני אדם זר לו לחלוטין,התעוררה בה חלחלה,מעולם לא עשתה זאת לפני איש,והעדיפה לשאת את תסביכיה ,הרבים,לבדה,לעיתים כמעונה קדושה ומלבד שלא תצטרך להתמודד עם סבך רגשותיה לפני אדם נוסף והרעיון שבנה בשר מבשרה יצטרך לעבור את החוויה הזו כבר בגיל שש זעזעה אותה עד עמקי נשמתה.גישתה זו נתנה לו להבין בתור ילד שפסיכולוג הוא דבר מה מאיים ומסוכן שכדאי להימנע ממנו לכן מאותו היום פסק להתלונן אודות ה"הבהוב", אותו הבזק אור בשלל צבעים בזוויות עיניו שליווה אותו כל חייו ותוך זמן קצר סרה הדאגה מלב הוריו. מעתה והלאה הפך ה"הבהוב" לסודו הכמוס,בסתר ליבו קיווה שיעלם, כי הדבר בהחלט יכול היה להיחשב למטרד,ההבהוב הטורדני הזה היה מוציא אותו מן הריכוז ולפעמים אף משיווי משקלו,אולי,כך קיווה בסתר ליבו יקרה הדבר כשיגיע לבית הספר בסוף הקיץ.אך לא כך היה,אמנם בתחילת הלימודים בכתה א ,כשכבר אז נתגלו כישרונותיו הרבים הייתה כל שימת ליבו נתונה לעולם החדש שנפתח לפניו ,עולם של אותיות, מילים ומספרים שהלהיב את כל ישותו מכדי להתעניין בעולם הקרוב המקיף אותו ולזמן מה הפסיק ההבהוב הטורדני לפקוד אותו אבל מספר שבועות מאוחר יותר כשבאחד משיעורי התורה אחרי שהמורה הסבירה שאלוהים "זה מין כוח עליון" הוא שאל אותה אם היא מאמינה בו המורה שתקה לרגע ואמרה "שבטח,ושכל יהודי חייב להאמין בו" תקף אותו לפתע ההבהוב וכל שבעת צבעי הקשת החלו לרצד בזוויות עיניו עד שאיבד את קשר העין עם המורה ,שנבהלה מעט ושאלה אותו אם הכול בסדר והוא נאמן לסודו נאנק ואמר שכן.עם חלוף הזמן כשהלכה הכרתו וצמחה ואישיותו הייתה מתרחבת והולכת הלכו ייסוריו וגדלו ,עם השנים תדירות אותו מטרד בעיניו,ה"הבהוב", הלכה וגדלה ופקדה אותו כמעט בכל מקום עם מיני אנשים שונים,מבוגרים וילדים.לאט לאט עם השנים החל לשים את ליבו למתרחש סביבו לפני התעוררותו של ההבהוב ,לרוב היה זה ,למשל,בשיחות פנים מול פנים עם אנשים ,הגם שלא תמיד היה כך,ועל פי רוב הייתה השיחה מלווה בהרכנת ראש,בבלבול ,ומקרים חריגים בגמגום עד שהחל לחשוש כי אנשים קוראים את מומו,לא הבין עדיין שהוא זה שקורא את מומם.
עד לאותו יום בחופש הגדול שבין כיתה ג' לד' כשראה מפתח חדרו את אביו מכה נמרצות את אחיו הגדול ,תמיר ,לאחר שהוזעק מעבודתו בשל הדליקה הגדולה שפרצה בשדה השכונתי,דליקה שהצית אחיו שעה קלה לפני כן ,תחביב שהילך לפניו בכל שדות העיר,והוא ידע שידו של אחיו הייתה במעל ,מן הסיבה הפשוטה, שהיה שם איתו לאחר שהזמין אותו לצפות במעשהו ובעשרות הכבאים שנזעקו למקום דקות ספורות לאחר מכן "זה לא אני אבא,תאמין לי,זה לא אני" יבב אחיו וההבהוב החל משתולל בעיניו ,"כמה פעמים הזהרתי אותך,אל תשקר לי בפנים,פושע" צרח עליו אביו והמשיך לחבוט בכל איברי גופו ורק אימו שנזעקה אף היא הביתה הצליחה להציל את אחיו מזעמו "תאמין לילד,יאלי,הוא אומר שזה לא הוא","שקרן,זה מה שהוא ,פושע גידלנו בבית הזה" צעק אביו ועזב את הבית בטריקת דלת.אבל הוא ידע שהיה זה אחיו,ולראשונה בחייו עלתה בו המחשבה שיש קשר כלשהו בין דברי הכזב של אחיו לבין ההבהוב שטרד שוב את עיניו,השערתו זו קיבלה אישוש ביום המחרת כאשר שמע את אימו שואלת את אחותו ,מור,מדוע התאחרה כל כך לשוב בליל אמש הביתה והוא כולו אוזן נדרך לשמוע את תשובתה שכן אמש,הציץ יחד עם חבריו לספסלי האוהבים בגן המייסדים,ולגודל חרדתו גילה שם את אחותו מתנה אהבים עם נער אותו לא הכיר,מזועזע נס אל ביתו לקול מצהלות חבריו שלא שכחו את האירוע עוד שנים ארוכות,וכעת יצא למטבח בו ישבו השתיים וחיכה לתשובת אחותו, שבקור רוח ומצח נחושה סיפרה לאימה על ערב שעשתה עם חברותיה,והציתה בזוויות עיניו את ההבהוב לרגע ארוך ומייגע,הם משקרים,הם כל הזמן משקרים,מלמל לעצמו ואני יכול לדעת מתי,כדי להיות בטוח בתובנה החדשה שלו ערך בחוכמתו ניסוי קטן,לקח שלושה שטרות כסף מקופת החיסכון שלו , וזרק אחד מהם בחדר הוריו סמוך ובטוח כי לא יסתירו זאת מפניו כשימצאו אותו ואת השניים האחרים הטיל על רצפת חדרי אחיו. שעה קלה לאחר מכן בסלון ביתם שאל בתום מעושה אם מישהו מצא את הכסף שנפל מכיסו ,אחיו ואחותו הגדולים השיבו אף הם בתום מעושה שלא ראו ולא מצאו והציתו איש בתורו את ההבהוב בעיניו ואביו, כמו ששיער,השיב לו את האבידה.הוא זוכר שנכנס לחדרו ,נשכב פשוט איברים על מיטתו עיניו בוהות בתקרה מחפשות אחר האל שחנן אותו באותה סגולה נדירה, אולי יחידה במינה והוא ,הקטן לא הבין על שום מה ולמה, והחל לתהות על פשר השונות הזו שטבועה בו , והאם יש מאחוריה איזו משמעות כמוסה,איזה יעוד שנשגב ממנו להבינו.נזכר בכל המקרים בעבר בהם ניצת בעיניו ההבהוב ,ניסה לשחזרם והצליח בחלק מן המקרים לעשות זאת, ונדהם מול מעשי הונאה שהיה עד להם בלי לדעת והוא רק בן תשע! התחיל לסווג את מכריו ולתדהמתו נוכח לדעת למשל כי אימו הייתה שקרנית מועדת ,אביו לעומת זאת מעולם ,אבל מעולם לא שיקר לו ,עובדה שהעריץ באיש זה כל ימיו,אך יותר מכל הציקה לו השאלה איך ינהג מהיום,מה יעשה כשיהיה עד לדבר שקר,מה אמור הוא לעשות?
|
