כשהפחד מקִרְבָה בא לְבַקֵּר,
אי אפשר להסתכל לו בעיניים.
אין עיניים במקום בו הלב משותק.
יש שם יְלָלָה חרישית, של פציעה מְנַצַּחַת.
כמו אֲלָפַי חתיכות אבק מְכַסּוֹת, צוהלות נִיצְחוֹנָן.
הנה הנֶפֶשׁ, לובשת שמלת שבת.
הנה שק של פחמים מַשְׁחִיר את הטֹהַר.
לפני רגע זהרת כְּמֶטֶאוֹר, וכעת את מתרסקת בְּבּוֹּשָה.
אוי הבּוּשָׁה, הבּוּשָׁה שאין לוקח עליה אחריות.
כְּשֶׁרַעַל השיתוק מחלחל בחריצים, גם הגוף מִשְׁתַּתֵּק.
פגשתי שם פעם אדם,
באותו שָׂדֶה של מוקשים,
בין אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת של יָגוֹן.
ואולי, היה זה רק צִלִּי על המִשְׁעוֹל

נכתב על ידי ילדת טבע, אישה בת 51 ממעלה אדומים, בתאריך 06/05/2018
(סיפור זה נצפה 2,275 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]