- יום חמישי
אחר הצהרים מזג האויר נהיה סוער בבת אחת כאילו עלה המנצח לבמה הרים את השרביט והעננים החלו לנגן. זה היה גשם ראשון של חורף אחרי המלחמה האבק נשטף ורוחות המלחמה התחלפו ברוחות קרות עם רעמים אבל לא רעמי התותחים והטנקים שהקיפו את הקיבוץ לפני חודשיים. החלטתי לכתוב בערב הזה, מעולם לא כתבתי לפני. רק כמה מילים שהקראתי לפני שבוע באזכרה של אמא.
זה היה היום שבו שלחתי לאישה שלי את מכתב הפרידה, לאישה שלי זו שאהבתי. בבוקר כשכתבתי את מכתב האהבה האחרון השמש עוד זרחה, הגשם הגיע רק בערב אחרי שהשמש התרחקה מעבר לחורבות של עזה. בבוקר המוני הציפורים על עצי הקזוארינות עוד שרו שירי אהבה. קינאתי בהם, קינאתי בהם שהם יכולים לשיר שירי אהבה. לי נישאר רק לכתוב מכתב אחרון ולקפל אל תוך הזכרון את החיים כולם. לקפל אהבה תמימה, אהבה ראשונה, מרגשת. לקפל משפחה שכבר תהיה מקופלת לעולם בתוך מסמך דיגטלי ושמורה בדיסק הקשיח. זכרון שלם שכולו כן ולא, אחד ואפס, שחור ולבן כך אנחנו שומרים זכרונות בעולם החדש.
איפשהו במעלה הדרך של החיים איבדתי אותה. איבדתי את היכולת להבין אותה וזה כנראה קרה בזמן שהיא ניסתה להבין את עצמה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני מאבד אחיזה בחיים שלה. בכל מקרה היא לא אמרה כלום במילים רק המבטים שלה שהלכו ונהיו רחוקים. רק בבריחה שלה לחיים אחרים שהלכה והרחיקה אותה ממני ואותי ממנה. אולי לא שם הכל התחיל, אולי דברים התחילו במקומות אחרים אולי לעולם לא אצליח להבין כי רק אהבתי אותה.
1973
הכרנו מזמן כשהיינו ילדים. מין כאלו ילדים שהחיים צוחקים אליהם וכול יום מחדש מלא דמיונות. אני דמיינתי המון. הייתי לוחם של הטובים, הייתי חזק והייתי חלש, חלמתי, דמיינתי, ידעתי שאני רוצה לחיות חיים של בית ומשפחה לבנות חיים, חיים של יצירה. אני לא יודע על מי היא חלמה אבל כנראה שבשלב מסויים החלומות שלנו נפגשו. בלילות הקרים בחדר הקטן שלי או בלילות הירח כשטיילנו בכפר שגדלנו בו. יותר מאוחר אחרי שהבינה את עצמה סיפרה לי שמעולם לא חלמה. שמעולם לא ידעה.
החברות הראשונה שלנו הייתה בבית הספר הייסודי, זה היה בית יסודי בתקופה שעוד לא חילקו ילדים לחטיבות, רק טנקים. זו הייתה חברות של מבוכה והתרגשות. כל כך מביך זה היה שאפילו לא נתנו ידיים. אבל היינו חברים, לפחות זו הייתה ההגדרה. על החברות הכריזו כל החבורה ליד הקומציץ בערב הכי מביך שאני זוכר. בקשתי ממנה חברות והיא הסכימה. היינו צריכים שתהיה הגדרה לקשר, כי זה מין גיל כזה שהתמימות מתחלפת במילים ובמסגרות שהמבוגרים צריכים כדי להגדיר אותנו, כאילו לא יכלו לתת לנו עוד כמה שנים לחלום.
היינו נפגשים לפעמים, היינו חברים. חברים צריכים להיפגש ולדבר ולתת ידיים. זה לא כל כך הצליח, הייתי מפוחד מרוגש ולא הצלחתי לאחוז את ידה, יותר מאוחר אני זוכר שהצלחתי אבל שאף אחד לא יראה. לא הייתי בטוח באהבתה וניסתי אותה באכזריות של ילדים לראות כמה היא אוהבת אותי, כאילו שבכלל ידענו מה זו אהבה. אחרי שנתיים נפרדנו בלי אף נשיקה בלי לומר דברי אהבה, אהבת בוסר אומרים המשוררים אבל זה היה בוסר מתוק של עולם תמים לפני שידענו שבסרטים אנשים אוהבים גם מתחבקים ומתנשקים. היינו כל כך תמימים, עוד לא ידענו אהבה מהי. זו הייתה תקופה כזו של בוץ ומגפים ואופניים עם רמה ופדלים בלי חשמל. זה היה בתקופה שעוד לא נולד האדם הכי נערץ עלינו שהיה שווה שישה מליון דולר וידע לנצח את כולם.
אחר כך התרחקנו לעולמות נפרדים. לא נפגשנו. לא ראיתי אותה. וכמה רציתי. כמה התרגשתי ונצמדתי לחלון האוטובוס בכל פעם שעבר ליד ביתה. זה אפילו לא היה קרוב לביתה זה היה בקצה השכונה שבה גרה אבל בשבילי זה היה הכי קרוב אליה שאפשר. שנים של נסיעות הלוך וחזור בכל בוקר וכל ערב אולי אראה אותה. נשארתי מחובר, מעולם לא הצלחתי להבין למה. הרי היינו כל כך ילדים כשהיינו חברים, כאלו תמימים. ועדיין עוברת שנה ועוד שנה אני לומד בכתה עם שלושים בנות, אני פעיל בתנועה מוקף מכל עבר בפעילות וטיולים והדרכה ורק חלון האוטובוס כשהוא עובר ליד השכונה שבו גרה מצליח לרגש אותי.
הצלחתי לראות אותה באותה תקופה פעמיים אולי שלוש אם סופרים גם מבט חטוף מחלון האוטובוס. אף פעם לא החלפנו מילה ובפעמים שנפגשנו באקראי אמרנו שלום מנומס.
2014 – יום שישי
יותר מאוחר בערב, אחרי ששלחתי לה את המכתב שלחתי לה הודעה אחרונה במסרונים האלו שמגיעים מייד ולא צריך לחכות להם ליד תיבת הדואר לדוור רכוב על האופניים. "ביום שתרצי לחבק אותי, ניפגש", הייתי זקוק לחיבוק לא למילים אבל היא רצתה רק לדבר עם מתווך או מטפל או איך שקוראים לאיש ההוא שרק רצה שנואהב ולא הבין למה אהבה כל כך גדולה לא מצליחה לחבר מילים לקשר. היא לא באה ביום ההוא ולא ביום שאחרי והבנתי שהיא כבר לא תבוא. שהיא לא רוצה את החיים הקודמים, שהיא לא רוצה את אהבתי.
קמתי והלכתי וחזרתי מהעבודה ולא זכרתי שהייתי שם ולא זכרתי מה עשיתי רק רציתי חיבוק להרגיש את גופה ללטף את שערה ולא לדבר. מילים יכולות לבלבל אם הם נאמרות שלא בדיוק, חיבוק יכול לחבר אבל היא רצתה רק לדבר ואני עייפתי, רציתי שקט. הגשם המשיך גם למחרת ביום שישי כשהייתי לבד והתכרבלי בפוך ונרדמתי והתעוררתי ושוב נרדמתי עד שהאור הראשון העיר אותי ליום חדש.
היינו אצל המטפל פעמיים לפני שזה נגמר. זו פעם שניה בחיינו שאנחנו בטיפול וזו פעם שנייה שזה נפסק אחרי פעמים. זה לא מצליח לחבר אותי, זה מרחיק, אולי כי לא היינו יותר. אולי כי הדיבור הזה שבו חושפים את הכל אבל עושים ההיפך התיש אותי עוד לפני שהתחיל. גם אני לא הצלחתי להבין איך זוג שרוצה להיות ביחד, זוג אוהבים לא גרים ביחד. איך זוג אוהבים לא עושים אהבה ורק מדברים עליה. גם אני לא הצלחתי להבין וגם הקירות בחדר של המטפל לא הבינו, אולי הם הבינו אבל הם לא סיפרו לי מה הכוונה שלה שאומרים שמתנקים ומתחילים להאמין ועושים הפוך. מה הכוונה שלה שהיא רוצה אותי אבל היא לא רוצה לחבק אותי, מה הכוונה שלה שהיא רוצה רק לדבר ורק אצל המטפל. כתבתי מכתב אהבה מכתב פרידה מאישה אהובה מזכרון שלא יחזור ובערב ירד גשם.
נכתב על ידי
אני.., גבר בן 63 מנחל עוז, בתאריך 12/11/2014
(סיפור זה נצפה 1,269 פעמים)
